מאי 2016

טוב, זמן החגים של אפריל-מאי מבשר את סוף השנה
כאמא, אני מרגישה את זה… ריבוי הזמנות, טקסים, אירועים והכנות
(כל ילדון והמסגרת שלו.)
דומה שארגז הכביסה קורא לי ואני אוטמת אוזניי…
הרעיונות לבישולים כבר נגמרו לי ובכלל מין אתנחתא כזו.
בקיבוץ נערכים להדלקת משואות, קטעי קריאה ותפאורה
החברים מתקשרים לתאם את המפגש של עצמאות ומתלבטים לאיזה במה להגיע השנה.
ומה עם קצת לנשמה?
גם אם אני עובדת קשה אני חייבת שיהיה שם גם קצת ערך.
לקיים פגישות בספסל בקיבוץ למשל, זה קרה לי אתמול. במקום לשבת בבית קפה רשמי ישבתי עם אמא מיוחדת במינה שנערכת לחגוג מסיבה ובחרה בי לשם כך.
בין פגישה לפגישה קבעתי גם 10 דקות של התאווררות.
ולא, כוונתי לא למזגן בקניון…
אלה לנשום קצת פריחה… כי גם אם אני לא יודעת את כל השמות של העצים והפרחים אני
נהנית מזה.


שינויי תוכניות. הנייד שלי מבקש גם עצמאות ונופל למקום ממש לא מומלץ…
במקום ליהנות מחיבוקו של הענן המגן של גוגל רק גשם של חוסר נוחות עלי.
מי מחייג אלי? איך משיגים את כל המידע שכל כך זמין וכרגע לא, בלי להשתגע?
החלטתי לתת לזה את הזמן.
לא הורדתי את כל האפליקציות שאני רגילה והחלטתי לאמן את המוח ולנצל את התקלה לשם יומיים של העמקת הקשרים שלי והכרות עם הספקים והתיירנים שבאזורי.
מתחת לאף שלי שוכן לו קיבוץ סמוך.
העוזרת שלי עזרה לי לקבוע מהר את הפגישות, שחס וחלילה לא אתחרט ואחזיר את הפייסבוק לדף
הבית שלי במסך של הנייד וככה יצאתי לעבר קיבוץ איילון.
לאחרונה אני עובדת על בנייה של מסלול טיול. עוד פיסה ועוד פיסה וככה תיווצר לה תמונה שלמה.
לפסיפס בחדש שאני "יוצרת".

בשער הקיבוץ לא התברברתי, (כנראה הפייס לא מחק לי את כל התאים)
שום דבר במבנה הילדים הישן אינו מעיד על הפלא שחיכה לי. הגעתי לביתו של דן אורן. אביו,
ישעיהו (שעיה) קיבל לידיו מספר זרעים של דלעות (קרא). שעיה היה מורה שנים רבות ובבית ספר זה גם ביתי לומדת היום.
המחשבה נודדת… איך פעם עסקו בחקלאות, עבדו 3 שעות כל יום בשדה… והיום…
נו טוב, חוזרת לכאן…

 

שעייה לאחר שעות העובדה החל לעסוק וליצור וככה התאהב בעיסוק שהפך מתחביב ליצירות מופלאות. חובב טבע, חקלאי שהגיע מחדרה והצטרף לגרעין מקימי הקיבוץ.
חלל התצוגה נעים, שוררת בו בכל פינה אווירה מיוחדת
חלק מהתמונות שטוחות וחלקן עם תבליטים, מבני היסטוריה, חיות שונות, אגרטלים וצמחים מיובשים, מנורות ודמויות מאגדות וספרי ילדים… והכל מדלעות.
כל הפלא הזה מסודר בקפידה והרבה אהבה
כמסמך היסטורי לאמן אמיתי
אותי זה היפנט
פשטות, צניעות וענווה וכל כך הרבה חוכמה ומעוף
כבר קבעתי ביומן את הסיור הראשון לכאן עם קבוצה
ניסיתי לחייג למדריך שיפתח יומן… אה… שכחתי שאין לי זכרונות, אז ישבתי עם עצמי לעבד את מה
שהרגשתי… איך אני מעבירה את החוויה הלאה. ללקוחות שלי שיגיעו לכאן.


אני ממשיכה בקיבוץ ומגיעה לגן עדן שאין כדוגמתו גן דוידזון – גלריה וגן פסלי פסיפס
הנמצאת בחורש טבעי וגן פורח
דליה האנרגטית מקדמת את פניי ואני חושבת לעצמי כמה כיף לפגוש אישה שכזו.
יחד אנחנו פותחות בדיון פילוסופי אודות התיירות פה ואני מבטיחה לעצמי שזה יקרה.
הקיבוץ שלי נמצא ממש בקו האופק מעל האף שלי ומזכיר לי שאם תרצי… אין זו אגדה.
אני מספרת לדליה ולאודי שהצטרף אלינו, על האיש שהשפיע עליי מאד לשילוב בין העשייה
התיירות, והטבע, חותני, שמעון לביא ז"ל. בוודאי שהם הכירו… אומר לי אודי.
ואני אומרת לעצמי, גם לכאן הוא הגיע וגם כאן ביקר ואיך לא…
המקום מציג מעל ל-300 עבודות של פסלי מוזאיקה, המפוזרים בין עצים שונים. מקום
המאפשר הצצה מרתקת אל העבר. אל אורחות הקיבוץ של פעם ומספר את סיפורו של מאירקה
דודזון איש עבודה, משפחה ויצירה ושותפתו לחיים רות.
אני מתבוננת בטכניקות, בראשוניות, באבנים המגוונות, אין אחת שדומה לשנייה, אין גבול לכשרון
וליצירה. אט אט עם העלייה במעלה הגן אנו מתקדמות לבית המקורי וכך גם העבודות, הן כבר
בוגרות ובשלות ומוקפדות.
שוב אני נחשפת בכל זווית לכל כך הרבה שפע שפוגש אותי מוכנה ליהנות מכל זה.
וגם אתם, כדי לשמוע את כל הסיפורים הללו אתם מוזמנים להגיע. אי אפשר להעביר הכל במילים, צריך לראות.

 

ממליצה לכם כי בפעם הבאה שתחלפו במהירות בכביש, אם זה של קיבוץ זה או של מקום אחר
תציצו קצת, סעו קצת יותר לאט…
אני חושבת שכשאני שומעת על העבר ופוגשת באנשים מרתקים שכאלה
אני מתבוננת במשקפיים אחרות, אני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה שארצה ליצור, לצייר, לקחת את
האבן או החפץ שזרוק לו שם בלי שימצא לו דורש אני ייגע בו.אז מה אני הולכת לעשות ביום העצמאות?
מלבד מחר ששוב ייזמן לי את היום השני של פגישות לפני הפגישה שלי עם הנייד האהוב והמוכר שלי
אני מבטיחה להתחיל ויישם את מה שהבטחתי.

השארת תגובה