תחילת שנה

בלוג תחילת שנה – ה-1.9 חיכיתי לך כל כך הרבה

איזה שבוע מוזר… עם כל אחת שדיברתי היא אמרה לי… אני לא נושמת…

עד שהתקשרתי ללקוחה בסביבות גיל 60 והיא לא אמרה לי את המשפט הזה. מהר מאד התעשתתי על עצמי. לא לכולם יש ילדים קטנים שנכנסו ב 1.9 למערכת החינוך. יש כאלה שהחופש הגדול עבורם הוא רק חופש גדול… לא להאמין … נכון?
בכנות, יש לי ייסורי מצפון… וזה הרבה זמן לא קרה לי. הזדכיתי עליהם מהרגע שיצאתי לעבוד אחרי הלידה הראשונה… וזה אומר לפני 15 שנה. בדיוק.

מה עשיתי ילדים בשביל שתמיד יהיו במסגרת? הבאתי אותם לעולם וקשה לי להתמודד עם זה. זה הרי ברכה… ילדים הם שמחה…
מה גורם ל-14 יום… השבועיים האחרונים של אוגוסט להראות כמו נצח?
מזל שעבדתי די אינטנסיבי. אוגוסט הזה שלא יהיה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה… תכלס…

זה בסדר להיות עייפה, זה בסדר לאבד את השפיות מדי פעם וגם להודות שאני לא אמא מושלמת
מבחינתי החופש הגדול הוא לא באמת החיים האמיתיים רק פרק זמן מאולץ שבו אני נאלצת לצפות

או בעצם לקחת תפקיד ראשי בסדרה שנקראת משפחה בהפרעה
תפקיד ראשי: אמא ואבא- עובדים במשרה מלאה. אמא עצמאית.

תפקידי משנה: 3 קרציות שכל רצונם הוא: לא ללכת לישון מוקדם, לראות טלוויזייה, אם אפשר 24 שעות ביממה, בריכה, לא לשטוף כלים, לארח חברים, לבלגן ככל יכולתם וכמובן לא להוציא את הכלבה לטיול…

אבל אז שאני מדברת עם הקטן שלי והוא מתנסח יפה, כמו איינשטיין לפחות, אני מבינה שכנראה הטלוויזיה עדיין לא מחקה לו את תאי המוח… כשהבת שלי עושה שבוע בייביסיטר לאחיינית ומקבלת תשבוחות על הבגרות והאחריות, אני מבינה שעשיתי משהו טוב, כשהבת האמצעית שלי, מקימה יזמות בגיל 10 ומוכרת לימונדה בקיבוץ, מבלי שלי היה בכלל מה לומר…
אני מחייכת…

כנראה שלעתים זה בסדר לשבת בשולחן עבודה עד 18:00. הילדים מצליחים טוב מאד להסתדר.

אז הבלוג הפעם קצת קצר… כי ספטמבר כבר פה ויש לנו חודש שלם לטייל, ליהנות ולהתאסף
ולהחזיר לעצמי את השקט והזמן שהוא רק שלי.גם אם זה 15 דקות ביום…
מבטיחה שבבלוג של ספטמבר לא אקטר…

השארת תגובה